פרופסור

פרק שלישי

למחרת בבוקר קלייר התעוררה לפניו, כמו תמיד. הישבן עדיין צרב קלות מהחגורה של אתמול. היא ירדה מהמיטה בזהירות, לבשה חלוק משי דק, והלכה למטבח להכין קפה. כשאנטוואן ירד חצי שעה אחר כך, היא כבר עמדה ליד השולחן עם הקפה מוכן, בדיוק כמו שהוא אוהב. הוא התיישב, לקח לגימה, והביט בה.

“תורידי את החלוק.”

היא צייתה מיד. החלוק נפל לרצפה. היא נשארה עירומה במטבח המואר באור הבוקר, מחכה. אנטוואן לא נגע בה. רק המשיך לשתות קפה תוך כדי שהוא מסתכל על הסימנים האדומים שעדיין נראו ברורים על ישבנה. אחרי כמה דקות אמר:

“היום תלכי בלי תחתונים. השמלה האפורה הארוכה. ואני רוצה שתשבי על הכיסא הקשה במשרד הביתי שלי משעה עשר עד שתים-עשרה, בזמן שאני עובד.”

קלייר הנהנה. “כן.”

היא התקלחה, התלבשה כמו שביקש – שמלה אפורה צנועה וארוכה, בלי תחתונים – והגיעה למשרד הביתי בדיוק בזמן. הכיסא מעץ הקשה עמד מול השולחן שלו. היא התיישבה, שמרה על גב זקוף, וידיים על הברכיים. כל תזוזה קלה הזכירה לה את המכות מאתמול. אנטוואן עבד בשקט, לפעמים מרים את העיניים כדי להביט בה, לפעמים מתעלם ממנה לגמרי. שעתיים שלמות. היא לא דיברה, לא ביקשה לזוז, לא שינתה תנוחה בלי רשות.

בצהריים הוא שיחרר אותה למטבח. בערב, אחרי הארוחה, הוא לא פתח את ספר העונשים. במקום זה פשוט הצביע על הספה.

קלייר ידעה מה זה אומר. היא פשטה את השמלה, התכופפה, וחיכתה. הפעם הוא השתמש רק ביד. מכות סטירות איטיות, כבדות, שנמשכו הרבה יותר מהרגיל. הוא לא ביקש ממנה לספור. פשוט המשיך עד שישבנה חזר להיות אדום לוהט ומכאיב למגע. כשסיים, הוא משך אותה למעלה בשיער, הביט בעיניים שלה, ואמר בקול נמוך:

“מחר בערב נפתח שוב את הספר. הפעם אני אבחר את שלוש האפשרויות. את רק תגידי איזו.”

היא בלעה רוק והנהנה. “כן, אנטוואן.”

הוא שחרר אותה. “לכי להתקלח. אחר כך אני רוצה אותך במיטה על הבטן, ידיים מתחת לכרית.”

קלייר יצאה מהסלון בשקט. בחדר הרחצה היא עמדה מול המראה, הפנתה את הגב, והביטה בסימנים החדשים מעל הישנים. לא הייתה בה חרטה. רק אותה כניעות שקטה ומדויקת שהפכה מזמן לחלק ממנה.

כשחזרה לחדר השינה הוא כבר חיכה. היא שכבה על הבטן כמו שביקש, ידיים מתחת לכרית, ישבן חשוף ודולק. אנטוואן כבה את האור, הניח יד כבדה על העור החם שלה, ונרדם כך.

בחוץ פריז המשיכה להתנהל כרגיל. בפנים, בדירה ברובע השישי, הסדר נשמר.